רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא אָמַר. אַבָּא בַּר בָּא שָׁאַל לְרִבִּי. שׁוֹפָר קָדוּחַ מַהוּ. אָמַר לֵיהּ. כָּזֶה [תוֹקְעִין בְּיַבְנֶה. רִבִּי בָּא בָעֵי קוֹמֵי רַב. שׁוֹפָר קָדוּחַ מַהוּ. אָמַר לֵיהּ. כָּזֶה] תוֹקְעִין בְּעֵיינִי טָב.
Pnei Moshe (non traduit)
שופר קדוח. שקדחו בזכרותו והוא עצם הבולט מן הראש ונכנס לתוכו כשהוא מחובר בבהמה ומוציאין אותו מתוכו ואם לא הוציא אלא נקבו בזכרתו מהו שיהא חוצץ:
א''ל בזה תוקעין ביבנה. משום דמין במינו אינו חוצץ וכן שאל ר' בא לרב וכו' בזה תוקעין בעין טב ששם היו ב''ד קבועין כמו ביבנה:
הלכה: שׁוֹפָר שֶׁנִּסְדַּק וְדִיבְּקוֹ פָּסוּל. לְמִי נִצְרְכָה. לָרִבִּי נָתָן. דִּיבֵּק שִׁיבְרֵי שׁוֹפָרוֹת פָּסוּל. 17b עוֹד הִיא דְרִבִּי נָתָן. נִיקַּב וּסְתָמוֹ. רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. דְּרִבִּי נָתָן הִיא. דְּתַנֵּי. נִיקֵּב וּסְתָמוֹ בֵין בְּמִינוֹ בֵין שֶׁלֹּא בְמִינוֹ. אִם הָיָה מְעַכֵּב אֶת הַתְּקִיעָה פָּסוּל. וְאִם לָאו כָּשֵׁר. רִבִּי נָתָן אוֹמֵר. בְּמִינוֹ כָשֵׁר. שֶׁלֹּא בְמִינוֹ פָסוּל. רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. כֵּינִי מַתְנִיתָא. אִם הָיָה מְעַכֵּב אֶת הַתְּקִיעָה פָּסוּל. וְאִם לָאו כָּשֵׁר. רִבִּי אַבָּא בַּר זְמִינָא בְשֵׁם רִבִּי זְעוּרָה. וְהוּ שֶׁסְּתָמוֹ. אֲבָל אִם לֹא סְתָמוֹ כָשֵׁר. שֶׁכָּל הַקּוֹלוֹת כְּשֵׁירִין בַּשּׁוֹפָר.
Pnei Moshe (non traduit)
זה ביטל חללו. כשהפכו צריך לבעל את חללו שהרי מקצר את חלק הרחב ומרחיב הקצר ואין זה חללו שבתחלה אבל גרדו אינו מבטל חללו שאפי' מגרדו מבפנים נתקיים החלל מיהת לאורך ולרחב כבתחלה:
מה בין זה לזה. ומ''ט דזה כשר וזה פסול הא שניהן נשתנו מכמות שהיו:
לא אמר אלא גרדו שהוא כשר הא אם הפכו פסול דאל''כ לישמעינן אפי' הפכו והרי גרדו בכלל דכשמרחיב את הקצר ומקצר הרחב ע''כ צריך הוא לגרדו:
נישמעינה. לזה מן הדא ברייתא דתני בתוספתא פ''ב והכי גריס שם גרדו בין מבפנים בין מבחוץ כשר צפהו זהב מבפנים פסול מבחוץ כשר. וחסר הוא כאן:
הפכו. להשופר שקוצר את הרחב והרחיב את הקצר מהו לצאת בו:
אם קול חיצון שמע לא יצא. לפי שמחיצת הפנימי מפסקת התקיעה:
גמ' לא אמר אלא וכן מי שהיה עובר אחורי בה''כ. דמספקינן ביה אם כיון לבו או לא ואומרים לו אם כוונת לבך לצאת בהיותך עובר ושומע טוב אבל אם רואין שעמד אחורי ב''ה ושומע חזקה שהוא כיון לצאת וא''צ לשאול אותו:
גמ' למי נצרכה לרבי נתן. הא דקתני שופר שנסדק ודבקו פסול לא איצטריך אלא לר' נתן בברייתא דלקמן דקאמר גבי נקב אם סתמו במינו כשר שלא במינו פסול דמהו דתימא התם דניכר הסתימה שלא במינו שהיא מחתיכה אחרת הוא דפסול אבל הכא שמחבר הסדק בדבק לא מיקרי שלא במינו מכיון שאין הדבק ניכר בין הסדקים והרי הוא כמו שהיה אימא מכשיר הוא רבי נתן קמ''ל דאף לר' נתן פסול דהוי ליה כשני שופרות דאלו לרבנן דלקמן דסבירא להו בניקב אפילו סתמו במינו פסול אם מעכב את התקיעה פשיטא דבנסדק ודבקו בדבק שהוא פסול:
נקב וסתמו וכו' דר' נתן היא. כלומר הא דמחלק במתני' דאם מעכב את התקיעה פסול אף ר' נתן מודה בזה והא דקאמר ר' נתן אם סתמו במינו כשר לא תטעה לפרש דבמינו לעולם כשר דלא היא שהרי האי מעכב דקתני במתני' היינו שהיה מעכב בתחלה לאחר שניקב וקודם שסתמו כדמפרש ר' חייה בשם ר' יוחנן גופיה לקמן וא''כ מה לי שסתמו לאח''כ במינו או שלא במינו הא כיון שעיכב לאחר שניקב תו לא מהני ליה סתימה אלא ע''כ לר' נתן נמי אם היה מעכב לאחר שניקב פסול הוא ולא פליג ר' נתן אדרבנן אלא בחלוקה דסיפא דלרבנן אם אינו מעכב את התקיעה כשר אף בשסתמו שלא במינו כדקאמרי סתמא ואם לאו כשר ולדידהו אין חילוק בין הסתימה במינו או שלא במינו ועלה קאמר ר' נתן אם סתמו במינו הוא דכשר אם לא היה עיכוב להתקיעה לאחר שנקב אבל אם הסתימה שלא במינו פליגנא עלייכו דמכיון שהסתימה מין אחר היא אעפ''י שלא היה מעכב בתחלה את התקיעה פסול הוא:
דתני וכו'. השתא מייתי האי ברייתא דפליגי ר' נתן ורבנן וכדאמרן:
ר' חייה וכו' כיני מתני'. כן צריך לפרש המתני' אם עיכב וכו' היינו אם היה מעכב לאחר שניקב וקודם הסתימה דאז פסול לכ''ע כדפרישית דלא מהני סתימה כלל. אלא שאם לא היה מעכב בהא הוא דפליגי דלרבנן אפי' הסתימה שלא במינו כשר ולר' נתן דווקא אם הסתימה במינו היא בהא הוא דמכשרינן בשלא היה מעכב בתחלה וכדאמרן:
והוא שסתמו. דאז מחלקינן בין אם היה מעכב התקיעה או לא. אבל אם לא סתמו כלל כשר אפי' נשתנה קולו מחמת הנקב שכל הקולות כשרין בשופר:
דיבק שברי וכו'. עוד היא דר' נתן. גם האי בבא לר' נתן הוא דאיצטריך דאלו לרבנן פשיטא ופשיטא דפסול מכיון שלא נעשה השופר אלא ע''י השברים שדיבקן:
משנה: הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר אוֹ לְתוֹךְ הַדּוּת אוֹ לְתוֹךְ הַפִּיטָּס אִם קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַע יָצָא. וְאִם קוֹל הֲבָרָה שָׁמַע לֹא יָצָא. וְכֵן מִי שֶׁהָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ שֶׁהָיָה בֵיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְשָׁמַע קוֹל שׁוֹפָר אוֹ קוֹל מְגִילָּה אִם כִּוֵּן לִבּוֹ יָצָא. וְאִם לָאו לֹא יָצָא. אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה שָׁמַע וְזֶה שָׁמַע זֶה כִּוֵּן לִבּוֹ וְזֶה לֹא כִוֵּן לִבּוֹ:
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' והיה כאשר ירי' משה ידו וגבר ישראל. איידי דאיירי לעיל בכוונת הלב תני נמי להנך דבשעה שמתכוונים ומשעבדים לבם לשמים הם מתגברים ומתרפאים:
וכן מי שהיה עובר וכו' אם כיון לבו. לצאת יצא אע''פ שלא ידע התוקע ממנו משום דהכא בחזן הכנסת שהוא תוקע עסקינן שהוא מכוין להוציא לכל השומעים תקיעתו אבל התוקע להוציא להיחיד ידי חובתו לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע:
אם קול שופר שמע. זה העומד חוץ לבור על שפתו ושמע קול התוקע בבור ואם שמע התקיעה יצא ואם קול הברה בעלמא שמע לא יצא אבל אלו שעומדין בתוך הבור לעולם יצאו שהן שומעין קול השופר:
או לתוך הפיטם. הוא כלי גדול של חרס:
מתני' התוקע לתוך הבור או לתוך הדות. בור הוא חפירה בקרקע ודות הוא מקום מחיצות הבנוי בבור:
הלכה: אָמַר רִבִּי יוֹסִִֵי בֶּן חֲנִינָה. לֹא אֶמַר אֶלָּא וְכֵן מִי שֶׁהָיָה עוֹבֵר. הָא אִם עָמַד חֲזָקָה כִּיוֵּין. נָתַן שׁוֹפָר בְּתוֹךְ שׁוֹפָר (נֹאמַר) [וְתָקַע]. אִם קוֹל הַפְּנִימִי שָׁמַע יָצָא. אִם קוֹל חִיצוֹן שָׁמַע לֹא יָצָא. רִבִּי אֲבִינָּא בָעֵי. הֲפָכוֹ מָהוּ. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. גְּרָדוֹ מִבִּפְנִים פָּסוּל. מִבַּחוּץ כָּשֵׁר. לֹא אָמַר אֶלָּא גְרָדוֹ. הָא אִם הֲפָכוֹ פָסוּל. מַה בֵין זֶה לַזֶה. זֶה בִיטֵּל חֲלָלוֹ וְזֶה לֹא בִיטֵּל חֲלָלוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
זה ביטל חללו. כשהפכו צריך לבעל את חללו שהרי מקצר את חלק הרחב ומרחיב הקצר ואין זה חללו שבתחלה אבל גרדו אינו מבטל חללו שאפי' מגרדו מבפנים נתקיים החלל מיהת לאורך ולרחב כבתחלה:
מה בין זה לזה. ומ''ט דזה כשר וזה פסול הא שניהן נשתנו מכמות שהיו:
לא אמר אלא גרדו שהוא כשר הא אם הפכו פסול דאל''כ לישמעינן אפי' הפכו והרי גרדו בכלל דכשמרחיב את הקצר ומקצר הרחב ע''כ צריך הוא לגרדו:
נישמעינה. לזה מן הדא ברייתא דתני בתוספתא פ''ב והכי גריס שם גרדו בין מבפנים בין מבחוץ כשר צפהו זהב מבפנים פסול מבחוץ כשר. וחסר הוא כאן:
הפכו. להשופר שקוצר את הרחב והרחיב את הקצר מהו לצאת בו:
אם קול חיצון שמע לא יצא. לפי שמחיצת הפנימי מפסקת התקיעה:
גמ' לא אמר אלא וכן מי שהיה עובר אחורי בה''כ. דמספקינן ביה אם כיון לבו או לא ואומרים לו אם כוונת לבך לצאת בהיותך עובר ושומע טוב אבל אם רואין שעמד אחורי ב''ה ושומע חזקה שהוא כיון לצאת וא''צ לשאול אותו:
גמ' למי נצרכה לרבי נתן. הא דקתני שופר שנסדק ודבקו פסול לא איצטריך אלא לר' נתן בברייתא דלקמן דקאמר גבי נקב אם סתמו במינו כשר שלא במינו פסול דמהו דתימא התם דניכר הסתימה שלא במינו שהיא מחתיכה אחרת הוא דפסול אבל הכא שמחבר הסדק בדבק לא מיקרי שלא במינו מכיון שאין הדבק ניכר בין הסדקים והרי הוא כמו שהיה אימא מכשיר הוא רבי נתן קמ''ל דאף לר' נתן פסול דהוי ליה כשני שופרות דאלו לרבנן דלקמן דסבירא להו בניקב אפילו סתמו במינו פסול אם מעכב את התקיעה פשיטא דבנסדק ודבקו בדבק שהוא פסול:
נקב וסתמו וכו' דר' נתן היא. כלומר הא דמחלק במתני' דאם מעכב את התקיעה פסול אף ר' נתן מודה בזה והא דקאמר ר' נתן אם סתמו במינו כשר לא תטעה לפרש דבמינו לעולם כשר דלא היא שהרי האי מעכב דקתני במתני' היינו שהיה מעכב בתחלה לאחר שניקב וקודם שסתמו כדמפרש ר' חייה בשם ר' יוחנן גופיה לקמן וא''כ מה לי שסתמו לאח''כ במינו או שלא במינו הא כיון שעיכב לאחר שניקב תו לא מהני ליה סתימה אלא ע''כ לר' נתן נמי אם היה מעכב לאחר שניקב פסול הוא ולא פליג ר' נתן אדרבנן אלא בחלוקה דסיפא דלרבנן אם אינו מעכב את התקיעה כשר אף בשסתמו שלא במינו כדקאמרי סתמא ואם לאו כשר ולדידהו אין חילוק בין הסתימה במינו או שלא במינו ועלה קאמר ר' נתן אם סתמו במינו הוא דכשר אם לא היה עיכוב להתקיעה לאחר שנקב אבל אם הסתימה שלא במינו פליגנא עלייכו דמכיון שהסתימה מין אחר היא אעפ''י שלא היה מעכב בתחלה את התקיעה פסול הוא:
דתני וכו'. השתא מייתי האי ברייתא דפליגי ר' נתן ורבנן וכדאמרן:
ר' חייה וכו' כיני מתני'. כן צריך לפרש המתני' אם עיכב וכו' היינו אם היה מעכב לאחר שניקב וקודם הסתימה דאז פסול לכ''ע כדפרישית דלא מהני סתימה כלל. אלא שאם לא היה מעכב בהא הוא דפליגי דלרבנן אפי' הסתימה שלא במינו כשר ולר' נתן דווקא אם הסתימה במינו היא בהא הוא דמכשרינן בשלא היה מעכב בתחלה וכדאמרן:
והוא שסתמו. דאז מחלקינן בין אם היה מעכב התקיעה או לא. אבל אם לא סתמו כלל כשר אפי' נשתנה קולו מחמת הנקב שכל הקולות כשרין בשופר:
דיבק שברי וכו'. עוד היא דר' נתן. גם האי בבא לר' נתן הוא דאיצטריך דאלו לרבנן פשיטא ופשיטא דפסול מכיון שלא נעשה השופר אלא ע''י השברים שדיבקן:
משנה: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וגו'. וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה. אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי לְמַעְלָן וּמְכַווְנִין לִבָּן לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְגַּבְּרִין. וְאִם לָאו הָיוּ נוֹפְלִין.
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' והיה כאשר ירי' משה ידו וגבר ישראל. איידי דאיירי לעיל בכוונת הלב תני נמי להנך דבשעה שמתכוונים ומשעבדים לבם לשמים הם מתגברים ומתרפאים:
וכן מי שהיה עובר וכו' אם כיון לבו. לצאת יצא אע''פ שלא ידע התוקע ממנו משום דהכא בחזן הכנסת שהוא תוקע עסקינן שהוא מכוין להוציא לכל השומעים תקיעתו אבל התוקע להוציא להיחיד ידי חובתו לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע:
אם קול שופר שמע. זה העומד חוץ לבור על שפתו ושמע קול התוקע בבור ואם שמע התקיעה יצא ואם קול הברה בעלמא שמע לא יצא אבל אלו שעומדין בתוך הבור לעולם יצאו שהן שומעין קול השופר:
או לתוך הפיטם. הוא כלי גדול של חרס:
מתני' התוקע לתוך הבור או לתוך הדות. בור הוא חפירה בקרקע ודות הוא מקום מחיצות הבנוי בבור:
משנה: יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ תוֹקְעִין אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. מְשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְּהוּ תוֹקְעִין בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית דִּין. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לֹא הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְּהוּ תוֹקְעִין אֶלָּא בְיַבְנֶה בִּלְבָד. אָ‍ֽמְרוּ לוֹ אֶחָד יַבְנֶה וְאֶחָד כָּל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית דִּין:
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' חרש שוטה וקטן וכו'. הואיל והן אינן מחויבין בדבר:
מתני' יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת. אף על פי שמן התורה מותר לתקוע לא היו תוקעין אלא במקדש דרבנן הוא דגזיר ביה לפי שהכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאן בתקיעת שופר גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות בר''ה:
במקדש היו תוקעין שהרי אין בו אלא משום שבות ואין שבות במקדש:
אבל לא במדינה. שאר ארץ ישראל חוץ מירושלים קרוי מדינה:
בכל מקום שיש בו ב''ד. מפני שב''ד זריזין הן ולא יבואו התוקעי' בפניהם להעביר השופר לפי שהם מודיעים את העם ומזהירין אותן:
אלא ביבנה בלבד. שהיתה שם סנהדרי גדולה בימיו וכן בכל מקום שגלתה שם סנהדרי גדולה אבל לא בשאר ב''ד:
אמרו לו אחד יבנה ואחד. כל מקום שיש בו בית דין. איכא בינייהו בין הת''ק לאמרו לו דלת''ק לא בעינן בית דין קבוע אלא אפי' באקראי שבמקרה באו שם תוקעין בו ותנא דאמרו לו סבירא ליה דווקא בבית דין קבוע שם ולהכי קאמרי אחד יבנה וכו' כלומר בית דין קביע כמו ביבנה הוא דבעינן ולא בב''ד של אקראי והל' כתנא דאמרו לו:
הלכה: תַּנֵּי. אֲבָל אָ‍ֽמְרוּ. אִשָּׁה מְבָרֶכֶת לְבַעֲלָהּ. עֶבֶד לְרַבּוֹ (בֶּן) [קָטָן] לְאָבִיו. [נִיחָא אִשָּׁה מְבָרֶכֶת לְבַעֲלָהּ. עֶבֶד לְרַבּוֹ. קָטָן לְאָבִיו] לֹא כֵן אָמַר רִבִּי אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בֶן נְהוֹרַיי. כָּל שֶׁאָ‍ֽמְרוּ בְקָטָן כְּדֵי לְחַנְּכוֹ. תִּיפְתָּר בְּעוֹנֶה אַחֲרֵיהֶן (אָמֵן). כַּהִיא דְתַנִּינָן תַּמָּן. מִי שֶׁהָיָה עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה אוֹ קָטָן מַקְרִים אוֹתוֹ וְעוֹנֶה אַחֲרֵיהֶם מַה שֶּׁהֵם אוֹמְרִים וּתְהֵא לוֹ מְאֵירָה. תָּבוֹא מְאֵירָה לְבֵן עֶשְׂרִים שְׁצָרִיךְ לְבֵן עֶשֶׂר.
Pnei Moshe (non traduit)
גמ' תני אבל אמרו אשה מברכת לבעלה וכו'. כתוב זה לעיל פ' לולב הגזול בהלכה י וע''ש:
הדרן עלך פרק ראוהו ב''ד
הובא לכון מיניה. הרחיקו עצמכם ממנו ותנו לכם להלאה דבר נש ביש הוא דכתוב כי דור וגו':
בפשעה של תורה. בשעה שפושעי' מתעצלים ומשליכים התורה אז צבא תנתן עליהם ומפני שכך נדרש גם כן קראי ויחנו ברפידים שרפו ידיהם מן התורה לפיכך ויבא עמלק דריש נמי הכא להני קראי כעין זה ועשה לך שרף ולא פי' ממה יעשה אלא משה למד מעצמו וכי עיקרה של השרף לא נחש הוא שהארס שורף הגוף לפיכך עשה מנחושת לשון נופל על לשון:
מרום ידיהו נשא. מחמת שמשה הרים את ידו נתן תהום קולו שגבר ישראל ונפל עמלק וירד עד שנתן התהום קולו:
גמ' עמלק כישפן היה. מכשף שהיה יודע לכוין השעות והיה מעמיד בחיילותיו בני אדם שהן ביום גנוסיא שלו נולדו לפי שלא במהרה אדם נופל ביום גינוסיא ולידה שלו מה עשה משה ערבב את המזלות וכו' כדדרשי להו מקראי ומתוך כך לא ידע לכוין להיום ממש:
משנה: חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן. זֶה הַכְּלָל כֹּל שֶׁאֵינוֹ חַייָב בַּדָּבָר אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן:
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' חרש שוטה וקטן וכו'. הואיל והן אינן מחויבין בדבר:
מתני' יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת. אף על פי שמן התורה מותר לתקוע לא היו תוקעין אלא במקדש דרבנן הוא דגזיר ביה לפי שהכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאן בתקיעת שופר גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות בר''ה:
במקדש היו תוקעין שהרי אין בו אלא משום שבות ואין שבות במקדש:
אבל לא במדינה. שאר ארץ ישראל חוץ מירושלים קרוי מדינה:
בכל מקום שיש בו ב''ד. מפני שב''ד זריזין הן ולא יבואו התוקעי' בפניהם להעביר השופר לפי שהם מודיעים את העם ומזהירין אותן:
אלא ביבנה בלבד. שהיתה שם סנהדרי גדולה בימיו וכן בכל מקום שגלתה שם סנהדרי גדולה אבל לא בשאר ב''ד:
אמרו לו אחד יבנה ואחד. כל מקום שיש בו בית דין. איכא בינייהו בין הת''ק לאמרו לו דלת''ק לא בעינן בית דין קבוע אלא אפי' באקראי שבמקרה באו שם תוקעין בו ותנא דאמרו לו סבירא ליה דווקא בבית דין קבוע שם ולהכי קאמרי אחד יבנה וכו' כלומר בית דין קביע כמו ביבנה הוא דבעינן ולא בב''ד של אקראי והל' כתנא דאמרו לו:
רִבִּי לִֵוי בְשֵׁם רִבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָה. וְהָיָה הַנְּשׁוּךְ אֵין כְּתוּב כָּאן אֶלָּא כָּל הַנָּשׁ֔וּךְ. אֲפִילוּ נְשִׁיכַת כֶּלֶב. אֲפִילוּ נְשִׁיכַת נָחָשׁ. וְלֹא דַמְיָא. נְשִׁיכַת כֶּלֶב וְרָאָ֥ה. נְשִׁיכַת נָחָשׁ וְהִבִּ֛יט. רִבִּי יְהוּדָה גוֹזְרַיָּא בְשֵׁם רִבִּי אָחָא. נְשִׁיכַת כֶּלֶב שֶׁאֵינוֹ מִמִּינוּ. וְרָאָ֥ה. נְשִׁיכַת נָחָשׁ שֶׁהוּא מִמִּינוֹ. וְהִבִּ֛יט. וְרַבָּנִן אָ‍ֽמְרֵי. נְשִׁיכַת כֶּלֶב שֶׁאֵינוֹ מְחַלְחֵל. וְרָאָ֥ה. נְשִׁיכַת נָחָשׁ שֶׁהוּא מְחַלְחֵל. וְהִבִּ֛יט.
Pnei Moshe (non traduit)
אפי' נשיכת נחש. כלומר אפי' נשיכת כלב כמו נשיכת נחש הוא:
ולא דמיא. ומכל מקום לא היו שוין ברפואתן דמנשיכת כלב וראה אותו וחי מיד כשראה אותו בראיה בעלמא נרפא אבל מנשיכת נחש היה צריך והביט שההבטה היא יותר בהשגחה מהראייה ולפיכך כתיב כאן וראה אצל כל הנשוך ובנשיכת נחש כתיב והיינו אם נשך הנחש וגו' והביט אל נחש הנחושת וחי:
ר' יודא וכו'. מפרשין טעמא נשיכת כלב שאינו ממינו של נחש הנחושת שעשה וראה אותו סגי ונשיכת נחש שהוא ממינו היה צריך והביט כדי שישימו אל לבם שנענשו על לה''ר שהוא מעשה נחש ורבנן סבירא להו לפי הצורך לרפואתן היה שנשיכת כלב אין בו ארס המתחלחל בגוף וראה סגי ונשיכת נחש שהארס מתחלחל צריך והביט:
אלא כל הנשוך. לרבות אפי' מנשיכת כלב הוא נשוך נרפא כשראה אותו:
הלכה: אָמַר רִבִּי יָסָא. בְּאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת נֶאֱמַר עֲשֵׂה לְךָ. בִּשְׁלֹשָׁה פִּירֵשׁ וְאֶחָד לֹא פִירֵשׁ. עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ תֵּבַ֣ת עֲצֵי גוֹפֶר. עֲשֵׂ֣ה לְךָ֗ שְׁתֵּי֙ חֲצ‍ֽוֹצְרוֹת כֶּ֔סֶף. עֲשֵׂ֥ה לְךָ֖ חַ‍ֽרְב֣וֹת צוּרִים. עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ שָׂרָ֔ף לֹא פִירֵשׁ. אָמַר מֹשֶׁה. עִיקָּרָהּ לֹא נחש הוּא. לִפִיכָךְ וַיַּ֤עַשׂ מֹשֶׁה֙ נְחַ֣שׁ נְחוֹשֶׁת. מִיכָּן הָיָה רִבִּי מֵאִיר דּוֹרֵשׁ שֵׁמוֹת. חַד בַּר נַשׁ הֲוָה שְׁמֵיהּ כִּידוֹר. אֲמַר לוֹן רִבִּי מֵאִיר. הוֹבֵּא לְכוֹן מִינֵּיהּ. בַּר נַשׁ בִּישׁ הוּא. כִּ֣י ד֤וֹר תַּהְפּוּכוֹת הֵ֔מָּה.
Pnei Moshe (non traduit)
גמ' תני אבל אמרו אשה מברכת לבעלה וכו'. כתוב זה לעיל פ' לולב הגזול בהלכה י וע''ש:
הדרן עלך פרק ראוהו ב''ד
הובא לכון מיניה. הרחיקו עצמכם ממנו ותנו לכם להלאה דבר נש ביש הוא דכתוב כי דור וגו':
בפשעה של תורה. בשעה שפושעי' מתעצלים ומשליכים התורה אז צבא תנתן עליהם ומפני שכך נדרש גם כן קראי ויחנו ברפידים שרפו ידיהם מן התורה לפיכך ויבא עמלק דריש נמי הכא להני קראי כעין זה ועשה לך שרף ולא פי' ממה יעשה אלא משה למד מעצמו וכי עיקרה של השרף לא נחש הוא שהארס שורף הגוף לפיכך עשה מנחושת לשון נופל על לשון:
מרום ידיהו נשא. מחמת שמשה הרים את ידו נתן תהום קולו שגבר ישראל ונפל עמלק וירד עד שנתן התהום קולו:
גמ' עמלק כישפן היה. מכשף שהיה יודע לכוין השעות והיה מעמיד בחיילותיו בני אדם שהן ביום גנוסיא שלו נולדו לפי שלא במהרה אדם נופל ביום גינוסיא ולידה שלו מה עשה משה ערבב את המזלות וכו' כדדרשי להו מקראי ומתוך כך לא ידע לכוין להיום ממש:
משנה: כַּיּוֹצֵא בוֹ וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל מֹשֶׁ֗ה עֲשֵׁ֤ה לְךָ֙ שָׂרָ֔ף וְשִׂ֥ים אֹת֖וֹ עַל נֵ֑ס וגו'. וְכִי נָחָשׁ מֵמִית וּמְחַייֶה. כָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי לְמַעְלָן וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּן לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִין וְאִם לָאו הָיוּ נִמּוֹקִין.
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' חרש שוטה וקטן וכו'. הואיל והן אינן מחויבין בדבר:
מתני' יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת. אף על פי שמן התורה מותר לתקוע לא היו תוקעין אלא במקדש דרבנן הוא דגזיר ביה לפי שהכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאן בתקיעת שופר גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות בר''ה:
במקדש היו תוקעין שהרי אין בו אלא משום שבות ואין שבות במקדש:
אבל לא במדינה. שאר ארץ ישראל חוץ מירושלים קרוי מדינה:
בכל מקום שיש בו ב''ד. מפני שב''ד זריזין הן ולא יבואו התוקעי' בפניהם להעביר השופר לפי שהם מודיעים את העם ומזהירין אותן:
אלא ביבנה בלבד. שהיתה שם סנהדרי גדולה בימיו וכן בכל מקום שגלתה שם סנהדרי גדולה אבל לא בשאר ב''ד:
אמרו לו אחד יבנה ואחד. כל מקום שיש בו בית דין. איכא בינייהו בין הת''ק לאמרו לו דלת''ק לא בעינן בית דין קבוע אלא אפי' באקראי שבמקרה באו שם תוקעין בו ותנא דאמרו לו סבירא ליה דווקא בבית דין קבוע שם ולהכי קאמרי אחד יבנה וכו' כלומר בית דין קביע כמו ביבנה הוא דבעינן ולא בב''ד של אקראי והל' כתנא דאמרו לו:
הלכה: רִבִּי יְהוּשֻׁעַ בֶֶּן לֵוִי אָמַר. עֲמָלֵק כּוֹשְׁפָן הָיָה. מֶה הָיָה עוֹשֶׂה. הָיָה מַעֲמִיד בְּנֵי אָדָם בְּיוֹם גֵּינִיסִיא שֶׁלּוֹ. לוֹמַר. לֹא בִמְהֵרָה אָדָם נוֹפֵל בְּיוֹם גֵּינִיסִיָּה שֶׁלּוֹ. מֶה עָשָׂה מֹשֶׁה. עִרְבֵּב אֶת הַמַּזָּלוֹת. הָדָא הוּא דִכְתִיב שֶׁ֥מֶשׁ יָרֵ֖חַ עָ֣מַד זְבוּלָה וגו'. וּכְתִיב נָתַ֤ן תְּהוֹם֙ קוֹל֔וֹ ר֖וֹם יָדֵ֥יהוּ נָשָׂ‍ֽא. מֵר֖וֹם יָדֵ֥יהוּ נָשָׂ‍ֽא 18a נָתַ֤ן תְּהוֹם֙ קוֹל֔וֹ. שְׁמוּאֵל אָמַר. וְצָבָ֛א תִּינָּתֵן עַל הַתָּמִ֖יד בְּפָ֑שַׁע. כְפִשְׁעָהּ שֶׁלְתוֹרָה. וְתַשְׁלֵ֤ךְ אֱמֶת֙ אַ֔רְצָה. אֵימָתַי שֶׁיִּשְׂרָאֵל מַשְׁלִיכִין דִּבְרֵי תוֹרָה לָאָרֶץ הַמַּלְכוּת הָ‍ֽרְשָׁעָה הַזֹּאת גוֹזֶרֶת וּמַצְלַחַת. מַה טַעַם. וְתַשְׁלֵ֤ךְ אֱמֶת֙ אַ֔רְצָה וְעָשְׂתָ֖ה וְהִצְלִ‍ֽיחָה׃ וְאֵין אֱמֶת אֶלָּא תוֹרָה. הֵיךְ מַה דְאַתְּ אָמַר אֱמֶ֣ת קְ֭נֵה וְאַל תִּמְכּוֹר חָכְמָ֖ה וּמוּסָ֣ר וּבִינָ‍ֽה. אָמַר רִבִּי יוּדָה בַּר פָּזִי. זָנַ֥ח יִשְׂרָאֵ֖ל ט֑וֹב אוֹיֵ֖ב יִרְדְּפ‍ֽוֹ׃ וְאֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה. הֵיךְ מַה דְאַתְּ אָמַר כִּ֤י לֶ֣קַח ט֭וֹב נָתַ֣תִּי לָכֶ֑ם תּ֝‍ֽוֹרָתִ֗י אַל תַּעֲזוֹבוּ:
Pnei Moshe (non traduit)
גמ' תני אבל אמרו אשה מברכת לבעלה וכו'. כתוב זה לעיל פ' לולב הגזול בהלכה י וע''ש:
הדרן עלך פרק ראוהו ב''ד
הובא לכון מיניה. הרחיקו עצמכם ממנו ותנו לכם להלאה דבר נש ביש הוא דכתוב כי דור וגו':
בפשעה של תורה. בשעה שפושעי' מתעצלים ומשליכים התורה אז צבא תנתן עליהם ומפני שכך נדרש גם כן קראי ויחנו ברפידים שרפו ידיהם מן התורה לפיכך ויבא עמלק דריש נמי הכא להני קראי כעין זה ועשה לך שרף ולא פי' ממה יעשה אלא משה למד מעצמו וכי עיקרה של השרף לא נחש הוא שהארס שורף הגוף לפיכך עשה מנחושת לשון נופל על לשון:
מרום ידיהו נשא. מחמת שמשה הרים את ידו נתן תהום קולו שגבר ישראל ונפל עמלק וירד עד שנתן התהום קולו:
גמ' עמלק כישפן היה. מכשף שהיה יודע לכוין השעות והיה מעמיד בחיילותיו בני אדם שהן ביום גנוסיא שלו נולדו לפי שלא במהרה אדם נופל ביום גינוסיא ולידה שלו מה עשה משה ערבב את המזלות וכו' כדדרשי להו מקראי ומתוך כך לא ידע לכוין להיום ממש:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source